הסרט "לוק" עוקב אחר אדם הנוסע לעבר חורבנו, ומניח, בניגוד לתפיסה החז"לית, שלא קיימת מציאות של תיקון. טרגדיה יוונית מודרנית
גבר יוצא מעבודתו בשעות הערב ונכנס למכוניתו. בערב שלפני אחד הימים החשובים ביותר בקריירה שלו הוא מודיע שייעדר מחר מן העבודה, ומתקשר לאשתו להודיע לה כי לא יגיע הלילה הביתה. הוא נוסע למקום שאינו מכיר, ולאורך כל הדרך משוחח בטלפון עם קרוביו, ועם אישה אחרת הנמצאת בבית חולים, שהוא בדרכו אליה. כשיגיע ליעדו הוא יאבד את מקום העבודה שלו, את אשתו ואת ביתו.
הסרט "לוק" (LOCKE) מציג סיפור דרמטי על דמות אחת הנוהגת במכונית ומדברת בדיבורית: זהו סיפורו של איוון לוק (טום הארדי), מפקח בנייה אנגלי. עבודתו מצריכה ממנו אחריות ויסודיות עילאית, שכן עליו לתת את הדעת על כל פרט קטן. אם עבודת היציקה לא תיעשה באופן מושלם ייווצר סדק בבטון, וכל סדק הוא סכנת התמוטטות. לא רק עבודתו חשובה לו: הוא דואג לבני ביתו ולצורכיהם, וממלא את תפקידו במסירות ובאהבה. הוא אדם שקול, אחראי, הנותן את דעתו לכל פרט; גם במצבים של תקלות בלתי צפויות הוא מוצא תוכנית פעולה חלופית.
אבל גם האדם השקול ביותר אינו יכול לברוח מהסדקים של חייו: כתוצאה מרגע אחד של שיפוט לקוי כמה חודשים קודם לכן, כל חייו עומדים להתפרק הערב. לאורך כל הסרט מקיים לוק שיחות טלפון: שיחה עם אשתו, שבה הוא מסביר לה שיאחר הערב ומדוע; עם בניו המאוכזבים מכך שלא יצטרף אליהם לצפייה במשחק כדורגל חשוב; עם דונאל, מפקח הבנייה הצעיר והמבוהל שאמור להחליף אותו מחר באחת מיציקות הבטון הגדולות ביותר שנעשו באירופה; ועם אישה אחרת, מבוהלת, כאובה ולא אהובה, שהיא הסיבה לכל הסדקים שנפערו בחייו.
בעולם הרגיל לסרטים אפיים וגרנדיוזיים, מציג “לוק“ (שאת התסריט שלו כתב וגם מביים סטיבן נייט) יצירת מופת של דיוק ואיפוק. בבימוי המגדיר מחדש את גבולות המינימליזם מזכירים לנו הקולנוע של נייט ומשחקו המופתי של טום הארדי כי היסוד החשוב ביותר של הקולנוע אינו הפקת ענק, אלא סיפור טוב. הצופה אינו יכול להסיר את עיניו מהאיש הנוהג, כיוון שמסעו שלו בתוך חייו – וחורבנו – מרתקים אותו, ובמבט שני הם הרבה מעבר לסיפור נקודתי. זוהי טרגדיה של אדם אחד, שלא ניתן לשפוט אותו מחמת ההזדהות העמוקה שהוא מעורר, ושחובה לשפוט אותו דווקא משום שהטעויות שהוא עושה אנושיות כל כך. “לוק“ מעניין לא רק כסרט מעולה אלא גם כטרגדיה מודרנית, הבנויה אחד לאחד על יסודות הטרגדיה היוונית הקלאסית.
היסוד החשוב ביותר של הקולנוע אינו הפקת ענק, אלא סיפור טוב. איוון לוק, מתוך הסרט
משלווה לקטסטרופה
על פי אריסטו, הטרגדיה המעולה צריכה לקיים בתוכה את חוק שלוש האחדויות: החוק הראשון הוא אחדות הזמן – באמצעים המצומצמים של הטרגדיה היוונית לא ניתן היה ליצור דילוגי זמן כפרולוג או אפילוג החורגים בהרבה מזמן היצירה. הטרגדיה חייבת להתרחש בזמן קצר, מצומצם מאוד, שהמשך שלו לא יעלה על עשרים וארבע שעות. החוק השני הוא אחדות המקום – העלילה מתרחשת כולה באותו המקום, בדרך כלל בארמון המלך. מאורעות המתרחשים מחוצה לו אינם מופיעים על הבמה, שכן התיאטרון היווני הגולמי לא אפשר מעברים בין תפאורות שונות. כתוצאה מכך, התרחשויות חשובות מחוץ לבמה לא מופיעות בו באופן ישיר, אלא מסופרות על ידי שליח המדווח למלך ולקהל את שהתרחש. החוק השלישי הוא אחדות העלילה. המחזה היווני מתאפיין בעלילה מובנית אחת, שאינה גולשת לסיפורי משנה ולריבוי פיתולים. הטרגדיה מספרת סיפור יחיד שקל לעקוב אחרי העלילה שלו, המתחיל בנקודה אחת (חיים שלווים) ונגמר באחרת (קטסטרופה).
כיצירה מודרנית, מקיים "לוק" את העקרונות האלה: באופן חריג ביותר בקולנוע, משך זמן צפיית הסרט הוא גם משך התרחשותו בפועל. הגיבור איוון לוק מודע לכך, שכן מדי כמה דקות הוא עסוק בהרגעת האישה שהוא בדרכו אליה, מסביר לה כי הדרך מלונדון לבית החולים אורכת שעה וחצי, ושבמצב הכבישים הנוכחי לא יקשה עליו להגיע.
הזמן הזה, התואם כמעט לגמרי את משך הסרט, שובר את המוסכמה הקולנועית של זמן כאינסוף. החפיפה שנוצרת בין משך הסרט למשך התרחשותו בפועל מעוררת מתח אדיר אצל הצופה, שנוצרת אצלו האשליה כי הוא אינו צופה ביצירה קולנועית אלא בחייו האמיתיים של אדם. מאז ראשיתו מנסה הקולנוע להמציא תרופה לחולאי הזמן: הוא מאיץ זמן "משעמם" ומאט זמן דחוס וטעון. "לוק" מבטל את התפיסה כי יש זמן שניתן לכווץ או להרחיב, כיוון שזמן החיים – ובסופו של הסרט מחמיץ לוק את אחת החוויות החשובות בחייו, החוויה שלשמה הוא נוסע – זמן זה הוא החיים עצמם.
מרחב המכונית המצומצם מקיים את אחדות המקום – בנסיעה לילית ארוכה מתרחשת טרגדיה אנושית מורכבת, שאותה חווים בני אדם רבים. בכל סרט רגיל היה הסיפור נודד מלוק הנוהג במכונית אל פניהם של הסובבים אותו. אבל הדרמה נשמעת רק בקולותיהם של השחקנים, המדברים עם לוק; על המסך נראות רק פניו. זוהי טרגדיה של אדם אחד, וככל טרגדיה היא מייצגת גם את הקטסטרופה בחייהם של רבים אחרים.
החוק השלישי המתקיים בסרט הוא אחדות העלילה. כאן ניכרת גדולתו של הבמאי־תסריטאי, שיכול היה ליפול לפיתויי הפערים בעלילה. ביצירה המקיימת מרחב זמן מצומצם כל כך, רב הפיתוי להראות את הסיבות, את הגורמים הפסיכולוגיים, את מערכות היחסים ואת ההשלכות של בחירתו של לוק על חייו וחיי משפחתו. אבל הקולנוע של נייט מציג את הדילמה של הטרגדיה היוונית, שבה עומד אדם מול חוק האלים וגורלו, ולא את הדילמה של הקולנוע המודרני, העוסק באדם מול ההלם של העולם. כמו בטרגדיה היוונית, ששמה את הדגש על מרחב אנושי נקודתי מובחן שיש לו משמעות כבירה לגבי חיי האנוש הסובל, עומד לבדו לוק; רק פניו, רק קולו והדילמה הנוראה שלו, המובילה אותו אל חורבנו.
חטא ההיבריס המודרני
איוון לוק הוא גיבור טרגי. בטרגדיה היוונית מורד הגיבור הטרגי בגאוותו הנוראה – ההיבריס שלו, בצו האלים ובגורלו המוכתב מראש. גיבור זה הוא תמיד אדם משכמו ומעלה, שממיט את חורבנו על עצמו במו ידיו ונצפֶּה שבור לב מאוחר יותר, כשהוא מכה על חטא. הטרגדיה של לוק הינה הפוכה: הוא אינו בן אצילים והדילמות שלו אינן נובעות מגורל אלא מבחירה. הוא נחוש בדעתו לתקן את העוול שאביו גרם לו; כשהוא נמצא בסיטואציה דומה, הוא פועל ביושר ובאומץ כדי לתקן.
אבל התיקון הזה הוא כמו הניסיון לאחות סדק ביסודותיו של בניין: עצם הניסיון לתקן מערער את כל שנבנה. הבעיה היא בעצם הסדק, ובלוק שאפשר אותו. במשך ערב שלם הוא צופה בחייו מתפרקים בשל הסדק שהוא אפשר במו ידיו כמה חודשים קודם לכן. הניסיון שלו לעשות את המעשה הנכון ולפעול ביושר באשר להתפרקות שנוצרת בחייו הוא מה שהופך אותו לגיבור טרגי. דבק ביושרו ובאמונה שעשיית הדבר הנכון היא זו שמאפשרת את היציבות והאושר, חוטא לוק בהיבריס מודרני, שהוא אי הבנת מצוקתו האיומה של האחר.
איוון לוק מקריב את חיי כל היקרים לו על מזבח עקרון הצדק, המוצג בסרט כמעין היבריס. זה גם מה שעושה את הסרט לפוסט מודרני: לו היה לוק מכיר מראש במצוקה הנפשית שהוא עתיד לחולל, אולי ניתן היה למנוע אותה מראש. לוק מודע לסבל שהוא גורם, אבל גם כשהוא שבור לב הוא חייב לדבוק במעשה הנכון. כגיבור טרגי, הטעות הנוראה היא כוחו המגנטי של הגיבור: בעולם שמתפרק סביבו נשאר לוק אחראי ושקול, מתוך אמונתו בצדקת הדרך שבה הוא נוסע והדרך שאליה הוא מוביל את חייו.
ביסודה של כל טרגדיה מונח "המעשה המביש". מדובר במעשה מוסרי איום ונורא, שהשלכותיו מוטחות בגיבורים לעיניו המזדהות של הצופה. הצופה מזדעזע ממעשי הדמות הסובלת ומזועזע מהמעשה האיום: הוא מוצא פורקן ברגשותיו כיוון שהוא חומל על הדמות וחרד לגורלה גם יחד. זהו רגש הקתרזיס, שיחד עם חווייתו מוצא הצופה הפשוט בדרמה גם אישור לעולמו שלו. הטרגדיה היוונית היא דתית במהותה, כיוון שמטרתה היא תיאור האסון הנגרם לאדם בשל מעשים החורגים מהסדר הרצוי. הצופה היה יוצא מהצפייה במחזה בתחושת שלמות, כיוון שעולם הערכים שלו קיבל אישור לידע שלו על הקטסטרופה הנגרמת בשל הערעור על הסדר האנושי־דתי המוכר לו.
הצופה המודרני אינו מחפש בקולנוע אישור לערכיו אלא שכחה של הדילמות שמציקות לו בחיי היומיום. הקולנוע המודרני הוא בידור כוחות, ולא מיקוד שלהם. איוון לוק עשה מעשה מוסרי איום ומתמודד עם ההשלכות שלו, והן אלה שמביאות עליו את חורבנו. אבל יותר משהוא מציג לנו גיבור סובל, "לוק", על הדילמות שהוא מציג והטרגדיה האנושית שבו, מאפשר קולנוע אחר, כזה המציג בעיה מוסרית ואת האנשים המתמודדים איתה; קולנוע שההנאה שבו נוצרת מכוחו של מיקוד המבט לא רק בדמות אחת, אלא באופן שבו היא נושאת על כתפיה הצרות את משאו הכבד של העולם.
אי אפשר לתקן
חז"ל התנגדו מאוד לתיאטרון, כיוון שהוא ייצג בעיניהם את מכלול התרבות היוונית. בחושיהם החדים הם קלטו שעומק הבעיה בתרבות יוון אינו מונח רק בפריצות או באליליות שלה, אלא בתפיסה המהותית של גורל האדם וייעודו. היוונים תפסו את האדם כנתון חסר בחירה בגורל האכזר שמייעדים לו האלים. לאדם אין כל יכולת תיקון, וכל ניסיון שכזה נידון לכישלון ולעונש על מרידת האדם בתכתיבי הגורל. זוהי תפיסה הרסנית המנוגדת מכול וכול לתרבות היהודית, המאמינה בכל לִבה בעומק התשובה. התפיסה הזו באה לידי ביטוי בדרמה היוונית, שהציגה את הזוועה הפוקדת אדם המנסה לשנות את גורלו.
התשובה היהודית תופסת את התיקון כמציאות חדשה, שבה אדם משתמש בכוח הבחירה שלו כדי לתקן את מציאותו, וחורג ממנה אף מעבר לכוחות הטבע. כמעט שלושת אלפים שנה אחרי שנכתבו הדרמות היווניות הגדולות, מייצג איוון לוק את התפיסה היוונית, שכן למרות האחריות שהוא נוטל כלפי גורלו וניסיונות התיקון שלו, אין בסרט מציאות של ריפוי. האדם, אמיץ ופועל ככל שיהיה, נותר בסוף כלי משחק ביד הגורל. הוא פועל כל הזמן, אך אפילו כפועל בניין הוא ממיט על עצמו את חורבנו. התפיסה היוונית של אי אפשרות התיקון במציאות לא פסה גם עם היעלמותם של היוונים עצמם: היא חיה ונושמת, פועמת בעומק תרבות המערב.
איוון לוק חורג מדמותו הפרטית לא רק בשל היותו דמות טרגית אלא גם בזכות שמו. השם איוון הוא הטיה רוסית לשם ג'ון, המזכיר את הפילוסוף הבריטי הגדול ג'ון לוק. הגיבור הפשוט והפילוסוף נושאים את אותו השם, כיוון שהם מתמודדים עם אותה הבעיה: האם ניתן לחוות את האובייקטים בעולם באופן ישיר, או רק דרך האידאות שהם מקיימים?
כל אחת מהדמויות המדברות עם איוון לוק היא ממשית, אך היא גם מייצגת חלק מן הדילמה המוסרית שלו; איוון לוק הוא אדם המייצג בחייו ובמעשיו את האידיאל, ושאר הדמויות הן המושאים של ההשלכות ושל תפיסתו אותן. הוא רואה אותן אך אינו חש אותן; שכן אולי כל דמות שאנו פוגשים בחיינו באופן ישיר נחווית גם כאידאה – וגם כייצוג שלה. התפיסה הזו מחזירה אותנו אל הטרגדיה, שבה הופכים אנשים פרטיים על הדילמות שלהם לייצוגים גדולים מהחיים של בעיות מוסריות כבירות.
כגיבור פרטי או כגיבור טרגי, מציג לנו "לוק" יצירת מופת של אנושיות, מוסר וטרגדיה, ומחזיר לצופה המודרני את העונג והאימה שבצפייה בטרגדיה הקלאסית: היחיד השבור והמתפרק הופך בעצם ההתמודדות והכישלון האנושיים שלו לגדול מסך שבריו.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' כסלו תשע"ה, 12.12.2014
